אז - הפתעה, הפתעה - אני לא אוהבת את עזריאלי. אי אפשר להיות תל אביבי אמיתי ולאהוב את אותם מגדלים הזועקים אל קעידה. אך מצד שני - ושימו לב, לפניכם סקופ שמעולם לא חשפתי בפומבי - אני גם לא מתעבת אותם. לפני שאתם ממהרים לשפוט אותי, אנא קחו בחשבון שזה המקום היחיד בתל אביב שבו אפשר למצוא סניפים של "מנגו" ו"מאק" (ולא, רמת אביב זו לא תל אביב לצורך העניין). המסקנה המתבקשת, אם כן, היא שאני יכולה לסבול את השילוש הלא קדוש רק בשני תנאים: א'. כשיש לי כסף ו-ב'. כשאני בחברת אדם עם כסף שמוכן להשקיע אותו בי.

כחלק מאותה ניו אירז רזולושיין שלי, החלטתי להתמודד גם עם החלקים בעיר מהם אני בדרך כלל נמנעת, ולשוטט בעזריאלי חסרת סיבה ממשית ומזומנים. אחרי הכל, במערכת יחסים צריך ללמוד לחבב גם את הצדדים הפחות מוערכים של הצד השני. או לפחות ללמוד לחיות לצידם בשאת נפש.

בחיי ההולכים ומתקצרים יצא לי להתמודד עם לא מעט צדדים אפלים של לא מעט גברים. כך למדתי, למשל, להבליג להרגל המגונה של א' לשחרר לאוויר העולם נפיחה קולנית בכל בוקר. חייתי לצד ב', ששנא לסיים דברים, לכן תמיד דאג להשאיר בדיוק כפית לא שימושית אחת מהקוטג'. והסתדרתי עם הנטייה של ג', ד' ו-ה' לדבר בעיקר, או שאולי רק, על עצמם. מובן שאלו לא הכינו אותי למסכת ההתעללות הפיזית והרגשית שהעביר אותי ע' (הלא הוא עזריאלי).

בדיוק כמו אותם תושבי חוץ תל אביב שמגיעים לעיר ושואלים: "אף אחד לא עובד בעיר הזו?", מצאתי עצמי שואגת: "אף אחד לא לומד במדינה הזאת?". כאילו אין בעולם מושג המכונה בית ספר או חוק חינוך חובה, רבבות ילדים מילאו את הקניון והבהירו היטב מדוע ממוצע הילודה נמצא בירידה. אז נשים עם שעון ביולוגי מחריש אוזניים השקיטו - אם ברצונכן להחליש במעט את התקתוקים, אוצו רוצו לעזריאלי וראו מה זה השטויות האלה ילדים.

חסרי מעש (אלא אם כן מדובר בבודדים שהצליחו לפלח את כרטיס האשראי של ההורים) הם רצים לאורכו ולרוחבו של הקניון, כשמבטם שטוף זימה כמו שרק מבט של ילדים נוטפי הורמונים יכול להיות. "תירגעי", ניסיתי להתעשת, "קצת מבטי זימה לא יזיקו לך. אחרי הכל, איפה עוד יביטו בך כאילו את מתנת אלוהים למין האנושי? בטח לא בברים שאת מסתובבת בהם". ואכן, לכמה שניות מתוקות הצלחתי להרגיש כמו אנג'לינה ג'ולי בבית יתומים בקניה. השניות הללו חלפו ברגע שילדון שעמד מאחורי במדרגות הנעות החליט לכנות אותי במילה מלוכלכת. אם הוא רק היה טוען שאני עובדת במקצוע העתיק בעולם, הייתי מאושרת. אפילו אם הוא היה מציין איברים אינטימיים של אימי הייתי מצליחה לזרוק איזה חיוך. אבל לקרוא לי כך סתם, קבל עם ועדה, "גבירתי". איזה מין חינוך זה? עד לאיזה תהומות הידרדר הנוער של היום?

באותו הרגע נאלמו לי המילים וגופי קפא. אילו לא הייתי מפחדת שההוא יקרא לי במילה הזאת בשנית, הייתי נשארת תקועה על המדרגות עד לרגע הזה. ניסיתי להחזיק את הדמעות שאיימו לפרוץ בכוח. ניסיתי לחשוב על דברים חיוביים, כמו "הסוד" או השיר הזה ב"צלילי המוזיקה" (אלוהים, אני באמת זקנה), אך כל מה שהידהד בראשי היתה אותה קללה ארורה. "אוויר", לחשתי, "אני חייבת אוויר. וסיגריה". אבל גם עם מסטרקרד פלטינה, לו היה לי כזה, לא הייתי יכולה לקנות בעזריאלי חלון ופינת עישון.

"יש לי את מה שאת צריכה. בואי אחרי", אמרה לי במסתוריות מפוקפקת עוברת אורח נחמדה. כמו אליסה הרודפת אחרי השפן, עקבתי אחריה אל הקומה השלישית. שם היא פתחה לי דלת לעולם הפלאות המופלא: הגג של עזריאלי.

10 קבין של גג ירדו על לתל אביב. עזריאלי קיבל תשעה מהם. רחבה ענקית עם פינות ישיבה, שמש מלטפת, בריזה הישר מאיילון ובדלי סיגריה רכים שנושרים יפהפיים כמו עלים בשלכת. שם, על הגג, הבנתי מה אני כן אוהבת בעזריאלי: בכל פעם שאני חוזרת לעיר אחרי היעדרות ממושכת (מעבר לזמן שלוקחת לי ארוחה בדיקסי), הם מקבלים אותי באותו ניצוץ האימתני. אותה קבלת פנים אוטומטית, כמו כלב המקשקש לבואו של בעליו, מעלה בי התרגשות של חזרה הביתה.

למגדלי עזריאלי אין שום חלק בחיי, אך יחד עם זאת הם הכרחיים – הערך היחידי, אך היקר שלהם, הם היותם המגדלור לתל אביבים תועים.