אך אותו ליל שישי נשא עמו ניחוחות של שינוי. מה גם שלליידי היה קלף מיקוח רציני בדמות "חשבתי שאת רוצה לגלות פינות נסתרות בעיר". וכך, מבלי יכולת להתנצח, באנגלו 8 ניצח. הרי מעולם לא ביקרתי לפני כן במועדון חברים.

הכניסה למקום נראתה מבטיחה: חלל ערבי גדול בעל תקרות גבוהות וקשתות, שבמרכזו בר ארוך ומזמין. כמובן שכל אלה התגמדו נוכח רשימת קוקטיילי הכוסיות שבתפריט, המכילים הרבה פירות, קצת אלכוהול וים סוכר. לא הייתי צריכה לחכות לדרינק שלי (ליצ'י רויאל, עם ליצ'י ירוק שצף בפנים) כדי להבין שאנחנו כבר לא בקנזאס. או בארמדילו. מסביבנו, מעלינו ומצידנו חגו להם גברים חוגגים. מה שיכול אולי להישמע כמו הפנטזיה שלי ושל הליידי בכל ערב ארמדילו מצוי, נראה במציאות כמו "הקוקטייל מת לצחוק 2 ושליש".

זה יהיה לא מדויק לכתוב שאני והליידי צפינו לפגוש שם בחשודים הרגילים שעוברים תחת מסדר הזיהוי הקפדני שלנו ערב ערב, אבל אף אחד לא הכין אותנו לארץ המשובטים המאכלסת רק גברים לובשי ג'ינס כהה, חולצה שחורה ומכופתרת וג'יל לשיער אימתני. עם תלבושת אחידה שכזו עוד אולי הייתי מסתדרת, אך שום דבר בעולם יכול לגרום לי לקבל בסלחנות ובהבנה גברים ששותים קיר רויאל, ועוד כזה המכיל פירות יער מסוכרים.

"את חייבת לנסות ליהנות", גערה בי הליידי, ואז - ספק בעקבות ההערה הזו, ספק בגלל הליצ'י רויאל השני - הבנתי שהיא צודקת. כבר שבועות שאני מתלוננת על שגרת היציאות, על אותם הפרצופים המוכרים ועל אותם המקומות ה"ביתיים", שלא מציעים שום ייחוד. באנגלו 8, על אף הנורות המרקדות (מילולית: יש שם איזה אפקט מצחיק שמזיז מנורות מצד לצד), משקיע בקליינטורה שלו עם שירות לא מתנשא אך מקצועי, פינות ישיבה נוחות, כיסאות בר עם כריות וקוקטיילים עם פירות אקזוטיים. הקליינטורה, מצדה, לא נשארת חייבת, ומחזירה בחיוך ומצב רוח טוב. ומה כבר רע בזה? הרי לא זכור לי שבמשרד הפנים, ביום בו שיניתי את הסטטוס שלי לתושבת תל אביב, מישהו אמר שמעכשיו אני מוכרחה להיות צינית וממורמרת.

אז ניסיתי ליהנות. אימצתי את שרירי הלחיים לחיוך והפעלתי את שרירי הצוואר לכדי הנדות ראש בהתאם לצלילי המוזיקה. ולראשונה בחיי זה עבד, ומישהו הזמין אותי לדרינק. ארבע שנים השקעתי בארמדילו, פלוס עוד שנה בפיקוק, ומעולם לא קיבלתי דרינק בחינם. לתומי חשבתי שזה מכיוון שאין יותר ג'נטלמנים בעולם ושלאף אחד אין באמת כסף בתל אביב, אך מתברר שטעיתי: מסתבר שכל הגברים עם הנימוסים הטובים ועם המזומנים הטובים עוד יותר מסתתרים במועדוני חברים. אז אמנם הם לובשים חולצות מכופתרות המהודקות היטב לתוך החגורה, אבל הם מוכנים להשקיע בבחורה. ומה בסך הכל רוצה התל אביבית המצויה? מישהו שיזמין אותה לדרינק ואחר כך יקנה לה דירה.

"אז מה, את באה לפה הרבה?", שאל מממן הדרינקים תוך שהוא משלח את החבר שלו לכיוונה של הליידי. למרות השאלה הנוראית, ניסיתי להיות נחמדה. ניסיתי להיות נחמדה כשהוא סיפר לנו על האירוע שהוא מארגן במקום מחר (הוא: "יהיה פה קאטארינג", הליידי: "קארטינג?", הוא: "לא קאטארינג, יביאו אוכל טוב, קבבים, כאלה"). המשכתי להיות נחמדה גם כשהוא לא בדיוק הבין במה אני עוסקת ("עיתונות? את בטוחה שלא צריך ללמוד לזה כלום? אני לא מאמין לך"), והחזקתי עצמי בכוח להישאר נחמדה גם כשהוא סיפר לי שהוא גר באופן זמני עכשיו בגבעתיים. אבל הנחמדות לא הצליחה להחזיק ברגע שהוא פצח במונולוג הבא: "קניתי דירה חדשה בפרויקט שעדיין לא סיימו אותו" - עד כאן זה דווקא נשמע מעניין - "זה ליד סי אנד סאן", (החיוכים הנלהבים שלי ושל הליידי התכווצו בחזרה - "אני שונא לגור בתוך העיר" (הרגשתי את המרפק של הליידי נדחף בין צלעותיי), "הצפיפות, הרעש, כל האנשים האלו. אני לא מבין איך מישהו ירצה לגור בעיר".

וזהו זה. עם כל הכבוד לליצ'י רויאל, ויש הרבה כבוד, על זה כבר לא הייתי מוכנה לשתוק. למדתי לחיות לצד בחורים תפרנים שלא קונים לי דרינקים, למדתי להבליג לברמנים לא נעימים, אבל שמישהו - ועוד מגבעתיים- יעליב לי את תל אביב? הליידי ואני לקחנו שלוק נוסף ממה שכנראה יהיה הדרינק הראשון והאחרון שאי פעם קנו למעננו, ופנינו לעבר הארמדילו.