מקובלות זה לאו דווקא המונח התיכוניסטי של המילה, ובעצם, גם אם כן, הרי שיש הרבה סוגי מקובלויות, ובסופו של דבר, גם החבר'ה מהמחששה, אלה שחרטו על הצינגלה שלהם את דגל הנון-קונפורמיזם תוך כדי דיבור על "התפוז המכני" ופינק פלויד", רק רצו להרגיש שהם לא לבד, שיש בעולם עוד מוטציות מיזנטרופיות כמוהם.

בתל אביב הרגשתי סוף סוף בבית. שווה בין לא שווים. בעשר שנותיי פה הצלחתי לטפח בנאמנות קשרים חברתיים שקיבצו את כל הבלתי ניתנים לקיבוץ. כמובן שלא ציפיתי שאחרי עשור של מקובלות אגיע יום אחד לחצר בה אהיה מוקצית מחמת חוסר עניין לציבור.

כמו הרבה קלישאות תל אביביות, גם אני לקחתי על עצמי גידול של כלב לא צייתן, במטרה להשתיק במעט את הבדידות המחרישה. בשבועות הראשונים הוא אכן הוכיח את עצמו - אף גבר, לא משנה כמה גבר-גבר הוא יהיה, יכול לעמוד בפני גור עליז שמשתוקק לתשומת לב לפחות כמו אימו. אך ממש כמו אותה האם, עליה כבר אבד הכלח, כך גם הוא התבגר לכדי עוד כלב.

קצת שמנמן וקצת עצלן, שרק הקרובים אליו ביותר (אני) יודעים עד כמה הוא מיוחד. ברגע שרוטשילד לא היווה יותר אטרקציה (או נכון והוגן יותר לומר - שאנחנו כבר לא היוונו אטרקציה לבאי רוטשילד), החלטתי שמין הראוי שנעביר את לילותינו בין השווים הלא שווים לנו – בגינת הכלבים בגן מאיר.

תל אביב, זה לא סוד, סובלת ממחסור בגינות לכלבים. וזה בדיוק מה שהופך את גן מאיר ללוקיישן החם ביותר לבולסי הנעליים ובעליהם הכנועים. מדי יום מתכנסים על אדמת המוקשים הזו עשרות עולי רגל נאמנים, כדי לראות כיצד שעות של טיפוח הפרווה יורדות לטמיון. העירייה, ממש כמו כל תיכון מצוי, השכילה לצייד את הגן בספסלים לרווחת המבוגרים האחראיים. עם זאת, כמובן שהעירייה לא אחראית על פערי המעמדות שצמחו שם - כמו בכל חברה מקולקלת.

בפעמים הראשונות שלי עוד טעיתי לחשוב שלא הגעתי לגן מאיר, כי אם לגן עדן. הרי באיזה עוד מקום תוכל רווקה צעירה להתחכך בעשרות גברברים מבלי שמישהו יגיד עליה שהיא מופקרת? ובגן מאיר לא תמצאו את כל אותם חורשי זימה ששולפים את חכתם בפיק-אפ ברים, אלא רווקים הגונים (למעט קומץ בודדים האוחזים בזוגיות המשלחת אותם מדי לילה ל"טיולים עם הכלב"), שעברו את גיל ההתבגרות ומצליחים פחות או יותר לכלכל את עצמם פלוס אחד.

זאת ועוד: לכולם יש נושא משותף, שלשמו הם מתכנסים בסופו של יום. לא עוד דיבורים משמימים של "מה את עושה?" ו"מאיפה אתה במקור?", אלא שיחות עומק על המזון הכי טוב על פי הווטרינרים ואיך להתמודד עם מחלות עור שונות. תענוג.

מקץ מספר ימי היי, בהם הרגשתי שהגעתי לנחלה התל אביבית האמיתית, התחוורה לי עובדה עגומה: גם בגן מאיר יש מקובלים, ואני, על אף השתדלותי, לא מצליחה להשתייך להם. כמו בכל חברה סגורה, מתיישבים מקובלי הגן על הספסלים הקבועים שלהם, שם הם שופכים צידניות של עוגות, בורקסים ותרמוסים עמוסי כל טוב. הם משוחחים ביניהם על "איזה קטעים היו אתמול בלילה", וקובעים לעשות בייביסיטר אחד לכלבו של השני.

וגם אם הם לכאורה נחמדים - הרי אף אחד מעל לגיל 27 לא יכול להרשות לעצמו לעשות חרם - הם תמיד יבהירו לך, בדרך מנומסת ועקיפה, שאת וכלבך לא באמת שייכים לחב'רה. בהתחלה עוד ניסיתי, כמו כל תיכוניסטית בנשמה, למצוא דרכים להתחבב. אך ברגע שהבנתי שמה שלא הצלחתי לעשות בארבע שנות התיכון כבר לא אצליח לעשות לעולם, עברתי לשבת בספסל של הזנוחים.

יומיים בודדים מאוד עברו עלי שם. יומיים של סיגריות וניסיונות עיקשים למצוא איזו פונקציות עדיין לא גיליתי בסלולרי שלי. ואז פגשתי את ל'.
ממש כמוני, גם הוא נוהג לשבת על ספסל ה"לא מוצאים את עצמם". בפעם השלישית שנתקלנו שם זה בזו, פצחתי במשפט ההתחלה המוצלח: "אז מה, אתה בא לפה הרבה?". הוא הצליח לספק תשובה לא פחות מוצלחת: "כמעט בכל יום, אבל אני אף פעם לא מתערבב. אני לא ממש מוצא את עצמי בספסל של המקובלים".

מיד ידעתי שזו אהבה. אם לא לל', אז לפחות למחששה החדשה שפתחנו שם.