יום אחד נכנסה לחנות מישהי יפהפייה. האמת – היא לא בדיוק נכנסה פנימה: היא המתינה ברכב, הגבר שנהג נכנס לחנות והראה לה את הנעליים דרך החלון, והיא בחרה מה שבחרה.

ככה, מאותו היום, היפהפייה המסתורית הזאת היתה מגיעה בכל חודש-חודשיים, נשארת ברכב, הבחור היה מראה לה הנעליים, והיא היתה בוחרת את הזוג שרצתה.

יום אחד לא התאפקתי ושאלתי את הבחור מה הסיפור: למה הוא בא בכל חודש לקנות נעליים לאשתו, שאפילו אינה יוצאת מהרכב. "זאת לא אשתי, זאת הפרינססה", הוא ענה מיד. הסתבר שזאת היתה אחייניתו של המלך פואד.

ירדתי מהר אל הרכב לראות את הפרינססה. שאלתי אותה מדוע היא קונה נעליים בכל כמה שבועות. היא הסבירה שיש לה בעיה ברגליים, והראתה לי שיש לה רגל אחת מעט ארוכה מדי. אמרתי לה: אני אכין לך זוג נעליים במתנה ותראי איך תוכלי ללכת ישר.

אחרי כמה ימים, ביום שבת, היא שלחה לי נהג שלקח אותי לארמון שלה, שנמצא במקום הכי טוב בקהיר. מדדתי את הרגליים של הנסיכה, והכנתי לה זוג נעליים שיתאימו לרגליה. הנסיכה היתה מרוצה מאוד מהנעליים ובכל כמה שבועות היו שולחים רכב לביתי ואני תיקנתי את נעליה.
בזמן שעבדתי, אבא שלה, האח של המלך פואד, היה מדבר איתי על פוליטיקה.
אני הייתי עונה: אני לא פוליטיקה, אני רק נעליים.

לתגובות, הארות והערות: meaplusta@gmail.com