לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לחשב כמה ימי זיכרון חווינו בתי ואני, ואין צורך בלימודים אקדמיים על מנת להבין את משמעותו של אירוע שצוין פעמים כה רבות. אבל בכל זאת, אנחנו בני אדם, וככאלה, לעתים זיכרוננו מטעה אותנו. קוראים יקרים, הרשו לי לספר לכם דבר מה שמשפחתי ואני זוכרים – וכך לחשוף בפניכם את בורותי, או אולי לחלוק עמכם את ידיעותיי.

לאורך ההיסטוריה, מהשעבוד במצרים ועד למלחמת העולם השנייה, העם היהודי עבר חוויות טראומטיות. עלינו לזכור זאת ולא לשכוח, ולהבטיח: לעולם לא עוד! למרבה הצער, למרות ימי הזיכרון ואינספור אירועים, סרטים וטקסים המתלווים אליהם, ישנם ישראלים ויהודים שמצליחים לשכוח.

מה גורם לי לחוש כך?

לפני כחודשיים השתתפתי בתוכנית טלוויזיה שצולמה במצלמה נסתרת, ובה ניגשתי לאנשים וסיפרתי להם שאני פליט ושהמשטרה מחפשת אותי. הסברתי שאמנם אין לי אשרת שהייה, אבל יש לי משפחה לפרנס, וביקשתי רק שאם יגיע שוטר, שלא יספרו לו שראו אותי בסביבה, על מנת שאוכל להימלט.

תגובתה של אחת הנשים, יהודייה מאוסטרליה, העציבה אותי במיוחד. לא רק שהגברת החביבה סירבה בעקשנות לגלות איזשהו סימן של אנושיות כלפי אדם שוחר שלום השרוי במצוקה, גרוע מכך – היא חייגה למשטרה כדי להלשין עלי. כשהבחינה בשוטר (השחקן) המתקרב, היא ניתקה את השיחה, ניגשה אליו וסיפרה לו היכן אני מסתתר. היא אמרה: "הוא צריך ללכת מפה, זו מדינה ליהודים בלבד! שיחפש עזרה במקום אחר”.

צוות הצילום שהתלווה אלי הבחין במבטא הכבד שבו דיברה, ושאל אותה מאיפה היא. היא ענתה בגאווה: "אני גרה באוסטרליה, במקום בו נולדתי”.

"אשה מסכנה", אמרתי. “היא כנראה אינה יודעת שלו נולדה באפריקה והגיעה לישראל – היא היתה במצבי".

הגברת החביבה כנראה שכחה שהיהודים היו זרים במצרים, ונאלצו להימלט מגרמניה הנאצית.

ואם הבנתי לא נכון או שזיכרוני מטעה אותי, קוראים יקרים, תקנו אותי בבקשה.