איזו עבודה? איפה? איך? ובאיזה שכר? בטרם אשיב על שאלות אלה, אני רוצה לומר שאין בעולם אדם עצל או טיפש. כולנו חכמים וחרוצים, אך חלקנו לא יודעים לנצל את ההזדמנויות שמוצעות לנו על ידי המשפחה, החברה או המדינה. העבודה הראשונה שמצאתי בישראל היתה בבניין, בשיפוץ דירה. נשאתי דלי מלא בחול, שמשקלו כמעט זהה לשלי, עד לקומה השלישית – ומשם סחבתי מטה את אותו הדלי, מלא בפסולת בניין. כעבור ארבעה ימים הגעתי למסקנה שגופי לא בנוי לכזאת עבודה, ושהיא מסבה לי יותר נזק מתועלת.
לאחר מכן מצאתי עבודה במסעדה בתל אביב. השכר שקיבלתי הצליח לכסות את החשבונות ואת שכר הדירה, אך לא הספיק בשביל אוכל. במהלך השבוע הסתדרתי, אך בסופי שבוע – תאמינו או לא – גוועתי ברעב. התלוננתי בפני המעסיק על השכר הנמוך, והוא אמר: “אין מה לעשות. אבל בגלל שאתה מוצא חן בעיניי אשלח אותך לעבוד במסעדה אחרת שלי, שנמצאת באשדוד". מה ההבדל? שאלתי. הוא ענה ששם אקבל מקום לינה בחינם, וכך אוכל לחסוך. זה נשמע לי כה הוגן שקפצתי על ההזדמנות ללא היסוס.
היתה זו מלכודת מושלמת. המעסיק ניכה רבע ממשכורתי עבור מה שנקרא "ביטוח", אך משום מה, כשנזקקתי לטיפול שיניים נדרשתי לשלם עבורו מכיסי. לעתים עבדתי 17 שעות ביממה. בסופו של יום אמנם לא הייתי רעב, אך הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לישון. אך לכל מצב יש גם צד חיובי. באשדוד פגשתי את המורה לעברית הראשון שלי - בנו של מנהל המסעדה. המנהל היה קשוח מאוד, ונהג לומר: “באפריקה עובדים יותר קשה מזה", אבל אשתו היתה מלאך וכמוה גם ילדיהם. היא תמיד דחקה בי להפסיק לעבוד וללכת לישון. לרוע המזל, תנאי העבודה במסעדה הלכו והידרדרו ויחסיי עם המנהל היו כה סבוכים, עד כי נאלצתי לברוח מאשדוד. כך מצאתי את עצמי שוב בתל אביב. אבל הפעם, תודות לבן המנהל, כבר הצלחתי לדבר עברית משובשת, שהוכיחה שאני כבר לא חדש בישראל, או במילים אחרות - כבר לא טרף קל. עברית, מאז ועד היום, היא עבורי מפתח לדלתות רבות ונשק להגנה עצמית.
הדבר הראשון שעשיתי כששבתי לתל אביב היה ללכת למשרדי ארגון בשם מסיל"ה – מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה, הפועל בחסות עיריית תל אביב - ובו החליטו ללמד זרים מעט עברית כדי להקל עליהם לתקשר עם המקומיים. התחלתי את הקורס עם 30 תלמידים מכל העולם, אך כעבור ארבעה חודשים נותרנו שלושה בלבד: אחד מאוגנדה, שני מניגריה ואני מזאיר (קונגו). רחל, המורה, היתה מאוד חברותית, אבל הקורס נסגר בשל מחסור בתלמידים. שאלתי היכן אוכל להמשיך את לימודיי והפנו אותי לאולפן שפירא. המשכתי ללמוד שם והעברית שלי השתפרה פלאים. מאמציי השתלמו. הפכתי להיות בין הזרים היחידים שמסוגלים להבין משפט בעברית, להגיב למה שנאמר ולענות לשאלות כשצריך.
היו עוד כמותי, אך הם גורשו למדינותיהם: סין, צ'ילה ועוד. אותי לא ניתן היה לגרש בשל המלחמה בקונגו, וההגנה הזמנית שהאו"ם מעניק לפליטי קונגו בעולם. במהרה - בזכות העברית הכמעט שוטפת שלי - הבחינו בי בארגונים כמו "רופאים לזכויות אדם", “מוקד סיוע לעובדים זרים" האו"ם, מגן-דוד אדום ו"אמנסטי אינטרנשיונל". היום אני מסייע לפליטים אחרים, ומנסה לקדם את הנושא גם דרך כלי תקשורת שמצאו בי עניין: רואיינתי בין השאר לגלי צה"ל, ג'רוזלם פוסט וידיעות תל אביב, והשתתפתי בתוכניות כמו "פוליטיקה" ו"חוצה ישראל". במשך שלוש שנים וחצי השתתפתי גם בתוכניתו של יאיר ניצני "אחורי החדשות". אני אפילו מופיע בפרסומות: למשל, בפרסומת לקונסטרוקטה, הבחור שאומר "היי, אני ג'ורג' מגאנה" הוא לא אחר מאשר אוסקר, האיש שראה בעברית מוצא ולא מכשול.
כעת, המטרה הבאה שעומדת לנגד עיניי היא תואר בהנדסת תוכנה. משרד החינוך נתן לי אור ירוק להתחיל ללמוד לאחר שהצגתי את המסמכים על לימודיי בקונגו. נרשמתי ללימודי הנדסת תוכנה באורט סינגלובסקי לשנת הלימודים הקרובה, וכעת אני מחפש מלגה. וכבר עכשיו מנקרת בראשי השאלה: האם יום אחד, כשאסיים את לימודיי, מן הראוי שאזמין את בנו של המנהל ואת כל צוות המסעדה לטקס הענקת התואר?