התחלתי להרהר בך בערב יום כיפור 1995, באשדוד. קיבלתי חופש מהעבודה, ויכולתי סוף-סוף להתבונן בעצמי ולחשוב. מאז ציפיתי לבואך ימים כה רבים. תמיד חשבתי עליך, אבל דחיתי את פגישתנו יותר מפעם. לא סתם להנאתי, אלא עקב נסיבות חיי. יכולתי לראות אותך, היום הראשון, אך המרחק בינינו היה עצום והדרך פתלתלה ומלאת מכשולים כמו שפה, מלגה, מעמד חוקי ומצב כלכלי.

סוף כל סוף הגיע היום-הראשון שלי, יום ראשון לרכישת השכלה, שבשבילי היא רכישת זהות, שכפליט חסרה לי כל כך. מאוד רציתי לפגוש אותך, היום הראשון, במוסד אקדמי יוקרתי יותר. לרוע המזל לא עמדתי בדרישות הקבלה, אז הסתפקתי במכללת אורט סינגאלובסקי בדרום תל-אביב.

הגעתי אליך, אולם אני אחד מני רבים שמשאביהם הכלכליים אינם מספיקים כדי לפתח איתך רומן של שלוש שנים. אני נסמך רק על חוזק נפשי. הקרבתי שלושה ימי עבודה בשבוע כדי להיכנס למנהרה ארוכה של שלוש שנים, אף שיש לי משפחה לפרנס. אבל אני מרגיש נהדר, כי במקום הזה יש שוויון הזדמנויות. זה מקום שבו לא אומרים לי: "תודה שבאת, לא היה לנו מנקה כל כך הרבה זמן", מבלי לשאול על כישוריי, רק מלהביט בצבע עורי. במקום זאת ביקשו ממני למצוא את ערכו של X או Y, כפי שנדרש מכל מי שנכח בכיתה. הרגשתי כל כך טוב להיות כמו כולם.