אבל גם לפני שגוטקס הפכה לנותנת הטון של אופנת המפוארות שבבריכות השחייה של הוליווד והאקסקלוסיביים שבחופי הים – בני משפחותיהם של מייסדי תל-אביב וראשוניה התענגו פה על חוף הים. עוד לפני שחוף תל-אביב היה לחוף מסודר עם טיילת לאורכו, היה חוף הים מוקד חברתי תוסס. בתמונות "העיר הנגלית לעין" משנות ה-20 וה-30 נראים התל-אביבים מבצעים רונדלים על החול הלבנבן, במיטב מחלצותיהם, בחליפות קיץ קלילות, או במכנסיים מחויטים וחולצה מהודרת כשלראשם קסקט או כובע שעם אוסטרלי. והקזינו, בית הקפה האגדי, הוקם אף הוא ממש על חולות חוף הים.

אבל לא כולם הגיעו לבושים טיפ-טופ לצורכי מינגלינג בלבד. רבים ביקרו בים מצוידים בבגדי-ים כדי לשכשך במי הים המלוחים. למרות זאת, בשנות העשרים בקושי הצליחו נערי החוף לשזוף את עיניהם בזוג ...כתפיים. בגדי-הים נראו יותר כסרבלונים מאשר כמשולשי-הבטן-גב שבר רפאלי מדגמנת על שער ה"ספורטס אילוסטרייטד". קשה להאמין? הציצו נא בתמונה של פולה, אמה של מאירה הניס, וחברותיה שתועדו בחוף ב-1926 כשהן משתכשכות במים בסרבלונים הללו בעלי השרוולים (!) הקצרים.

חלקם עוטרו בפסי גימור גיאומטריים בהשראת תנועת הארט-דקו שהחלה לפרוח באותם ימים ואשר נתנה אותותיה בעיצוב על רבדיו ושלוחותיו, ובכלל זה גם על עיצוב האופנה. להשלמת המראה חבשו היפיופות של אותם ימים כובע אריג עם גימור מסולסל שהודק לקודקוד בסרט גומי מושחל, מהסוג המוצג בסרטים תקופתיים ככובע-לילה, המיועד לשמירת התסרוקת בזמן השינה. לחליפין, הידקו לראשיהן מטפחת ראש.

גם הגברים הפגינו צניעות. בניגוד לבגדי-הים של ימינו המותירים את החזה הגברי חשוף, בעשורים הראשונים של המאה לבשו הגברים בגדי-ים שלמים עם כתפיות. בשלב מסוים החליטו הגברים התל-אביבים להוסיף למראה בגד-הים השלם מגע אישי, סטייליסטי יותר, והחלו לשמוט את אחת מהכתפיות כשהם חושפים טפח מחזותיהם השזופים. בעשור הארבעים הללו הומרו בבגד-הים חושף החזה כשמנעד הדגמים כולל את דגם ה"סליפ" הנועז שהועדף על-ידי חובבי השחייה שבקרב בני הנוער. אולם, לפחות על המצילים המסוקסים, שרד בגד-הים השלם עם הכתפיות עד שנות החמישים.

כעולה מתצלומה של יהודית פישל (מאלבומו של אפרים פרי פישל גלברמן), בשנת 1959 בגדי הים הנשיים כבר התהדרו במחשופי סטרפלס אך מיפתח-הירך היה עדיין צנוע-נמוך וכובעי-הים היו דומים לאלה שאנו מכירים היום. מחשוף הסטרפלס היה תרומתה של הוליווד לנושא. בתמונה של מרילין מונרו מ-1954 - אותה הצגתי בשנת 2000 בתערוכה "הבזקי זוהר – צילום אופנה בראי המאה" שאצרתי במוזיאון לצילום בגן התעשייה תל-חי – הונצחה אלילת שיער הפלטינה בבגד-ים שלם עם מחשוף סטרפלס המזכיר מאד את זה בו שחתה יהודית פישל בבריכת גורדון בתל-אביב.

על אף שהביקיני הומצא ב-1946, רק עשור לאחר מכן, בסרט "אלוהים ברא את האישה" על גופה החתולי של בריז'יט ברדו הוא זכה סוף סוף לכבוד הראוי לו. עם זאת, בתל-אביב של שלהי הפיפטיז ותחילת הסיקסטיז קו "המותניים" של מכנסוני הביקיני עדיין לא צנח אל מורד אזור המפשעה והסתפק בהתמקמות של 2-3 סנטימטרים מתחת לטבור.

מעטים יודעים זאת, אך בשלהי שנות החמישים גם פיני לייטרסדורף, אמו הורתו של העיצוב הישראלי-מקורי, עיצבה למשכית מספר בגדי-ים, בהם בגד-ים דו-חלקי יפהפה בעיצוב גיאומטרי, מלאכת-מחשבת שחוברה מרצועות אריג כותנת פסים ססגוני. במקביל החלו גם בגדי-הים השלמים האלסטיים של גוטקס, אלסטקס ודיוה להיראות על חוף הים. כעולה מתצלומה של רינה לוין כהן וחברותיה, ברוח תחילת הסיקסטיז בגדי-הים השלמים התהדרו במחשופי וי רחבים עם סיומת של סרט בצבע נוגד. כמנהג אותם ימים רחוקים, נשים לא מעטות נהגו גם להזמין לעצמן בגד-ים על-פי מידה אצל תופרת הבית הקטנה שעקבה באדיקות אחר הדוגמא הנבחרת שהגיעה מחו"ל באמצעות הג'ורנל.

להרחבה ולקריאה על התפתחות התחום בשנים 1948-2008 ראו הפרק בנושא בגדי-הים בספר "שכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל" מאת נורית בת-יער, שיראה אור בקרוב בהוצאת רסלינג.