בעשור האחרון, כאשר דוגמניות-על תופסות לעתים את מקומן של כוכבות הקולנוע כמושא הערצה (ראו ערך לינדה אבנג'ליסטה, נעמי קמפבל, כריסטי טרלינגטון, וקלאודיה שיפר בניינטיז, וקייט מוס עד היום) כל נערה שנייה חולמת להיות דוגמנית. בישראל הצעירה של עידן הטרום-טלוויזיה, תצוגות אופנה תועדו רק לעתים רחוקות ביומן הקולנוע, ודוגמנות לא הייתה חלק מהשיח הציבורי.
כחברת תנועת נוער שהכשירה את צעיריה ל"עלות ולהגשים", ושיננה להם באמצעות השיר המפורסם ש"חולצה כחולה...עולה על כל העדיים" – המושג דוגמנית מעולם לא נכלל באוצר המילים שלי. כך גם אפילו לאחר שהמרתי את הפעולות בתנועה בריקודים סלוניים, ואת קישוט הקן וציור הפורטרטים של החבר'ה - באיורי אופנה ססגוניים. לכן, כאשר יום אחד הוצע לי לדגמן לא ראיתי את עצמי, צעירונת כבת 16, נכנסת לנעלי הסטילטו בהן דידו הדוגמניות בעלות המראה הבוגר ביומני הקולנוע.
.jpg)
זאת, על אף שההצעה הגיעה מהמעצבת הדגולה של "משכית" פיני לייטרסדורף שגילתה אותי כאשר פעם אחת נשלחתי אליה כדי להביא לה משלוח כפתורי עץ זית שאבי עיצב למענה, לבקשתה, עבור מעילי המדבר. פיני לא הרימה ידיים וכעבור כחצי שנה חזרה על הצעתה ובישרה שהיא פותחת קורס ראשון לדוגמניות כי "בארץ יש בסך הכל כחמש דוגמניות וכשהן נוסעות לתצוגה בחו"ל לא נשאר עם מי לעבוד".
"זה יהיה קורס מאד אקסקלוסיבי", הוסיפה, "שיכלול רק בנות שאני ונועה אשכול (שתלמד בקורס תנועה) מכירות באופן אישי".
כאשר אמי הבהירה לי שהשתתפות בקורס לא בהכרח תחייבני להיות דוגמנית – נעתרתי בתנאי שלא אחויב לנעול נעלי-עקב או למשוח שפתון. "במשכית תוכלי לדגמן גם יחפה", הרגיעה פיני שהייתה נחושה להפכני לדוגמנית-הבית של משכית. והשאר הוא היסטוריה. לאחר סיום הקורס החלו לזרום הצעות לצילומים ולאחר מספר תצוגות החלטתי שהרבה יותר כיף, שלא לומר משתלם, להצטלם מאשר לעשות צעדות ופירואטים בפני קהל על המסלול, והפכתי לדוגמנית הצילום המובילה של אותם ימים.
לפני שהספקתי לומר "רות דיין" כיכבתי בכרזה של משכית - בית האופנה הרב-תרבותי הכי יצירתי שהיה לנו כאן. בבואתי התנוססה על לוחות שנה החל בלוח "צבע" ו"צמיגי שמשון" וכלה בלוח "עץ הזית" ו"אריגי עזורי". בתצלומי סריגי ג.ד.י שהוצגו בחלונות הראווה של "איווניר", בתצלומי סריגי "אלנית", ומעילי "א.ב.ג". בכרזות ובחוברות של משרד התיירות בארץ ובחו"ל, בגלוית הדואר של קטיף התפוזים ששולבה בהמשך גם בשנות-טובות ובכרטיסי ברכה. על מודעות "תלמה", רדיו "רונית", מאווררי "נחת רוח", מכונות הכביסה "אוקיי". כמו גם על שערי "לאשה" ו"עולם האשה", ובסרטי פרסומת למכוניות, צמיגים, ומה לא. על פוטו שופ עוד לא שמעו אז, דפוס הצבע היה בעייתי ובחלק מהתמונות שיערי הבלונדיני התקבל כאדמדם או שאטני, והסטיילינג בוצע בשיטת "עשי זאת בעצמך".
לא אכחיש שהיה כיף להפוך מנערה מופנמת ל"It Girl", לנערת שער שבמדורי החברה נכתב עליה שאחד מבניו של מחבר "חסמב"ה" "הוכיח את קסמיו הגבריים כאשר נראה בחברתה בפרמיירה מסוימת". אך ההישג האמיתי שאני זוקפת להצלחתי בתחום הדוגמנות היה השתלבותי בעולם התקשורת, תחילה כציירת האופנה וככתבת הלייף סטייל של שבועון "העולם הזה" ובהמשך בעיתונים נוספים. הייתה זו גלוית קטיף התפוזים, להיט רותח בסיקסטיז ובסבנטיז, שבעטייה ביקש הכתב הראשי של השבועון, אלי תבור, לראיין אותי ואף הציע לי להצטרף לשבועון כציירת-וככתבת. שכן, כששאל מה אני עושה חוץ מאשר לככב בפרסומות, הזדרזתי לשלוף את אהבתי האמיתית: האמנות וציורי האופנה שלי (אותם שכללתי באמצעות קורס אצל ריקי בן-ארי) והם שפתחו בפני צוהר לעולם העיתונות.