חלק מאותם מכנסיים הגיע מהארון הגברי. מאחר ותל אביביים לא מעטים התנדבו לצבא הבריטי וממילא לא נזקקו לחליפותיהם – נשותיהם בעלות התושייה הסבו את החליפות לתלבושת נשית למהדרין. חידוש שמלות ישנות על-ידי קיצור אמרתן היווה אופציה נוספת.

למרבה האירוניה, דווקא בתקופת המלחמה המזוויעה בה אירע הטבח ההמוני הבלתי נתפס בבני עמנו – הפכה העיר העברית הראשונה למרכז סחר בינלאומי משגשג לאופנה. זאת בעקבות הנתק מאירופה ונטרולה של פריז הכבושה. מאחר והתפירה העילית הייתה מצינורות החמצן העיקריים של הייצוא הצרפתי, בתחילת המלחמה הממשלה הצרפתית העניקה לאופנאים שהתגייסו חופשה בת שבועיים מהשירות הצבאי כדי שלא יחמיצו את עונת עיצוב האוספים. אבל בהמשך נסגרו מרבית בתי האופנה הפריזאיים. שכנינו מצאו עצמם מגיעים במקום לפריז - לתערוכות האופנה של תל אביב בהן הוצגו אוספים מוקפדים של עשרות יצואני אופנה.

בפריז שימשה האופנה כסוג של התרסה נשית כנגד הפולשים הגרמנים, הוכחה לכך שעל אף הכיבוש - רוחן של הנשים לא נשברה. המראה הקוקטי כלל שיער ארוך, ססגוניות, וכובעים שהזדקרו לגובה. כובעי התל-אביביות לא נותרו מאחור. כעולה מאלבום משפחת עליזה קולודני/הלפינגר - בת-עמי לא יצאה לשוטט עם אריה ברחוב אלנבי ללא מגבעת פיסולית המזדקרת אל-על (ראו למעלה מימין).

ואילו על תסרוקות התקופה בעלות התלתל המזדקר מעל המצח אפשר להתענג בתצלום הטיילת של לובה גפשטיין עם חברותיה לעבודה (בצנזורה הבריטית) ששתיים מהן אימצוהו (ראו בתחתית העמוד).

בעוד ברחוב שלטו חצאיות ושמלות באורך הברך, בבית התפננו נשות תל-אביב בחלוקי מקסי. על כך מעיד התצלום "שרה וילדר וחיים קרוצל מתאהבים" מ-1945, מאלבום משפחת וידל-קרוצל (ראו למעלה במרכז). לעומת זאת, שרה ברג לבית גרינברג, אורחת מניו-יורק שביקרה בארץ ב-1946, תועדה במכנסונים מאווררים המשקפים את המראה הספורטיבי-נינוח אותו פיתחה ובו הצטיינה ארה"ב (ראו למעלה מימין ומשמאל).

ומה אירע ל"ניו-לוק" עתיר הבד שדיור השיקו ב-1947? זה פרץ לנו באמצע מלחמת העצמאות וכמעט שגם התנגש עם משטר הצנע שהונהג כאן כעבור שנתיים. לא נורא, גם לעולם לקח זמן להתעשת. כמוהו גם תל-אביב פלירטטה איתו בעיקר בפיפטיז.