אבל עובדה, מטקס כלולותיהם, בשנות השלושים, של מקימי שבט הדיינים המפורסם, רות ומשה דיין, נותרה רק תמונה אחת שבמקרה מישהו צילם מאחור ובה רואים רק את קצה קצהו של גבו של הרמטכ"ל ושר הביטחון לעתיד. מהסרפן שהכלה רות לבשה לחופה מעל החולצה עם הרקמה הרומנית לא נותר כל תיעוד. "בכלל, מיד לאחר החופה החלפתי בגדים ומיהרתי לרפת", נזכרת רות

לעומת זאת, בסיקסטיז, את טקס נישואי בנם, השחקן ובמאי הסרטים אסי דיין לאהרונה ואת זה של בתם הסופרת (ולימים הח"כית) יעל דיין לתת-אלוף דב שיאון, כבר הנציחו צלמי עיתונות מכל רחבי העולם. היה זה ב-1967 לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים בניצוחו של דיין ולא היה מסקרן ומעורר כבוד ממנו וממשפחתו באותם ימים.

אמנם החתונות של אסי ושל יעל נערכו בחצר בית הדיינים בצהלה בצוותא אך על-ידי שני רבנים שונים. את אסי ואהרונה השיא הרב הצבאי גורן ואילו את יעל ודב שיאון (שהחליטו להצטרף לחגיגתם של אסי ואהרונה) השיא רבה של תל אביב, הרב פרנקל. שמלתה הארוכה של יעל, מכותנה שוויצרית שקפקפה שנלבשה מעל קומבינזון (תחתונית) בעל מחשוף גופייתי - נתפרה למענה ב"משכית". זו של אהרונה - על-ידי תופרת בית. "אבל את המגע הייחודי העניקו ההינומות" נזכרת אהרונה. "הינומות", שלדברי רות, "יעל הביאה מרומא".

אך נחזור לעשוריה הראשונים של תל-אביב. בין המעטים שכן הקפידו לתעד את בגדי כלולותיהם כבר בשנות ה-20 הייתה משפחתה של אסתר ריבלין (לבית בנימיני) שמאפשרת הצצה לשמלות הכלה של אותם ימים בראשיתיים. בשנות העשרים - השיק�התחיל (כזכור מפוסט 2) בקו הגבות כך שעל פי צו אופנה זה נזר הכלולות של אסתר מיכאלי (דודת אסתר ריבלין) ממוקם נמוך על המצח. הדגש העיצובי הוא קו מותניים צנוח המסומן בחגורה מתוכשטת. וגם במקרה זה הייחודית ביותר היא ההינומה הארוכה אף יותר מהשמלה והמהודקת לצידי הנזר בקשרים צידיים.

אסתר ריבלין עצמה (לימים דוברת מכללת "שנקר") נישאה ב-1950 בשמלה מבד ריפס כסוף שבהחלט העידה על העזה בעידן השמרני בו הלבן לבדו מלך באופנת הכלות התל-אביבית. שתי תמונות המייצגות עשור זה כאן הן זו של אורה ספיר, לימים כתבת האופנה של "לאשה", וזו של�זהבה וואהל שפיגל (שלו) אמה של מנהלת התוכן מטעם יד בן-צבי נירית שלו-כליפא.

בניגוד לטרנד שמלות המחוך החושפניות של ימינו – שמלתה של זהבה וואהל, כלתה של התופרת יהודית שלייפר, מאופיינת בצווארון סיני צנוע ואצילי ובחצאית וולנים רחבה הנתמכת על-ידי תחתונית קשיחה בהשראת צללית הניו-לוק של כריסטיאן דיור (שהושקה ב-1947 אך שרדה לפחות עשור). הצללית הצרה של שמלת אורה ספיר משקפת פן נוסף של הפיפטיז, את המראה הצר והצמוד שהובילה מרילין מונרו. לעומת זאת, מחשוף הסירה הקלאסי מזוהה עד היום עם המוזה של ג'יבנשי: אודרי הפבורן.

בשלהי העשור ובפתח שנות השישים צוות מחשוף הסירה האלגנטי גם למחשוף גב סקסי. צירוף עליו המלצתי לתמר פלטשר (בתה של לאה פלטשר, המורה הנודעת לנימוסים והליכות) כאשר פנתה אלי בנעורי בבקשה שאצייר לה דגם כלולות לקראת נישואיה עם הקריקטוריסט (לימים הבינלאומי) רענן לוריא.

בשנות ה-70 וה-80 פרחו ועלו סלוני הכלות וגדשו את רחוב בן-יהודה ומאוחר יותר את רחוב דיזנגוף. גם מעצבי התפירה העילית נהגו לחתום כל תצוגה בשמלת כלולות והיוו אלטרנטיבה למי שהעדיפה עיצוב ייחודי על-פני ענני הטול של שמלות הקצפת. עם המעצבים הצעירים עתירי המעוף שהנצו בעשור ה-80  נמנה רונן רז (מייסד מגמת האופנה ב"אבני"). שמלת הכלולות הייחודית שיצר לנישואי בתי דור-לי (הראשונה שעיצב בהזמנה לכלה) הייתה בהחלט "ירוקה": עוצבה מעלי אריג מאורכים שהעניקו לחצאית צורת עלי כותרת של פרח טוליפ הפוך. החלק העליון מוסגר בעלי אורגנזה קטנים שנצבעו ביד בגוון סגלגל זהה לזה של עלי הנזר הפיסולי שנחשף עם הסרת ההינומה.