אורה אלון עובדת כמזכירה במתנ"ס שפירא מזה 15 שנים. היא נולדה בשנת 1951, בבית החולים הדסה ברחוב בלפור, וגדלה בשכונת שפירא, בה היא מתגוררת עד היום. הוריה – האם רבקה שנולדה בירושלים, והאב יהודה שנולד באפגניסטן, הגיע לארץ בגיל שמונה וגדל אף הוא בעיר הקודש – התחתנו ב-1950, ועברו לגור בשכונת שפירא, בשדרות השלכת פינת רחוב שיבת ציון. אורה היא בתם הבכורה. שנתיים אחריה נולדה אחותה נילי, ובשנת 1960 האחות השלישית.
לאביה של אורה היתה חנות נעליים שפעלה ברחוב סלמה בשכונה: "נעלי נילי-אור". כל התושבים של שכונת שפירא וקריית שלום היו קונים ומתקנים את הנעליים שלהם אצל יהודה, והחנות היתה למקום מפגש מרכזי בשכונה.
אורה ואחיותיה למדו בבית ספר היסודי ביאליק ברחוב לווינסקי, שנהרס לפני כמה שנים - ובמקומו הוקמה גינה ציבורית.
אורה מספרת כי בילדותה, רוב האוכלוסייה בשכונה הייתה סלוניקאית, וכמעט בכל שבת השתתפו היא ובני משפחתה בברית או בבר-מצווה, בבית הכנסת הסלוניקאי ברחוב מקור חיים. היא מכירה כמעט את כל תושבי השכונה, עבורם היא מהווה אוזן קשבת לכל עניין ודבר. כיום אורה גרה ברחוב האסיף בשכונה. מאז ומתמיד התנדבה אורה לארגן ולסייע בכל האירועים המתקיימים בשכונה ובמתנ"ס. כך הפכה, באופן טבעי, למזכירה במתנ"ס השכונתי.
אורה, איך את רואה את השינוי שעברה השכונה במשך השנים?
"השכונה לא השתנתה מבחינה פיזית -הבנייה עדיין נמוכה. התושבים השתנו - אבל עדיין קיים חיבור וקשר בין אנשים. גם בימינו, השכונתיות של שפירא היא לא דבר שמוצאים בכל מקום, אבל פעם זה היה משהו אחר לגמרי. השכונה היתה כמו משפחה אחת גדולה, כולם הכירו את כולם, ואפילו הפושטקים בשכונה תמיד היו שומרים עלינו".
למה את הכי הכי מתגעגעת?
"יש הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם, אבל הדבר הכי מרכזי הוא הפשטות. כולם היו שווים, לא היו הבדלי מעמדות. והיה לנו זמן, לא הייתה טלוויזיה, והיינו יכולים לבלות יותר עם המשפחה. בזכות העבודה שלי במתנ"ס היתה לי היכרות עם רבים מהתושבים, ואני יכולה לציין שהרבה חבר'ה טובים יצאו מהשכונה, והגיעו למקומות גבוהים בחברה הישראלית. בכל מקרה, אני רוצה שהשכונה תישאר כמו שהיא, עם האנשים הטובים, החום והאהבה".
