שפירא בשבילי היא קיבוץ גלויות של החיים: דתיים, חילוניים, עובדים זרים, משת"פים, היפים, צפונים, אתיופים, בוכרים, עיראקים, רוסים, סינים, יפנים. מה לא. בשפירא תמיד נוכל למצוא איזה הומלס שישן על הספסל הציבורי ולידו משחקים שני ילדים בתופסת. שפירא זה ללכת ברחובות בשבת ולראות ערימות זבל שנערמות ולאף אחד לא אכפת. שפירא זה ללכת למכולת השכונתית ולפגוש שם את כולם עושים קניות לשבת, ובדרך להתעדכן מה קורה בשכונה, מה הסבתא או הדודה מכינות לאכול בשבת או בכמה עלה מחיר העגבניות של "רעיה" מהמכולת.

הבילוי של תושבי שפירא הוא ללכת לתחנה המרכזית החדשה ולקנות בגדים או כמה מטעמים. בשכונה אין בית קפה או פאב. כולנו צריכים להגיע לאבן גבירול  בשביל לשתות קפה טוב עם קרואסון או בירה טובה, ואם לא - אז מקסימום מתפשרים על אייס~קפה בתחנה מרכזית.

כשאנשים שואלים אותי איפה אני גר, אני עונה בגאווה שכונת שפירא. רובם לא יודעים איפה השכונה הזו נמצאת בכלל בתל אביב. אך כשאני מסביר שזה ליד התחנה המרכזית החדשה מיד אני מקבל מבט של "משתתפים בצערך". בתגובה אני מספר להם כמה טוב בשכונה, ושהתחילו לעבור אליה אמנים מפורסמים ויש זוגות צעירים שמחפשים מקום לגור בה. מקום שקט ומגוון. "כפר אורבאני".

כי מבחינתי שפירא היא שכונה עם עבר, הווה ועתיד.
בעבר אף אחד לא שם פס על השכונה ותייגו אותה כשכונת עוני ומשפחות מ"מצב סוציו~אקונומי נמוך", שעם התווית הזו�אני צריך להסתובב כל הזמן.
ההווה הוא המאבק הנוכחי של התושבים למען השכונה - למען איכות החיים ושיפור התשתיות המוזנחות.
והעתיד הוא השאיפה שלי ושל שאר התושבים והפעילים לראות את השכונה מתפתחת ומצליחה לממש את הפוטנציאל שלה. כששמעתי לאחרונה שקבוצת משקיעים מתל אביב קנתה שטח לבניית מגדל מגורים בשכונת שפירא זה חימם לי את הלב.�אני אומר לעצמי: סופסוף מישהו שם לב למה שראיתי כל הזמן; מישהו מבחין בפוטנציאל של שפירא, רואה שזה מקום שיהיה כיף לגור בו עוד הרבה מאוד שנים.

אני חושב שייקח לאנשים עוד זמן להבין ששפירא היא המקום לגור בו. עד שהם יבינו את זה, אני מקווה שיהיה לנו איפה לשתות קפה טוב עם קרואסון בבוקר, ושאני אוכל לפתוח את העיתון ולקרוא ששכונת שפירא היא הדבר החם הבא.