בקיצור, אני צוברת חוויות כמו אימונית ורוכשת הסתגלויות. כמו למשל, לרוץ קצת יותר מהר בבקרים כדי לתפוס את הרכבת, אפילו שעוד לא ממש התארגנתי (ממילא יש לך חצי שעת נסיעהלכתוב מניפסט שלם על דיאטת החורף + איפור +שחי +שפם+ לשמוע את כל הדיסק של הרבי הפוטוגני שדחפו לך בתחנה) ואם פספסתי את הרכבת בחזור, כי יש רק אחת לשעה, אני פשוט הופכת למשקיענית ההיסטריתשל המשרד, שמשתדלת לעזור ולהתנדב ללא אגו כמעט.
מה? לאן יש לי למהר בדיוק?יש סייל של עבודות קרמיקה מול רמי לוי?
וכך, הימים חולפים, ובאלה היותר נמרצים אני קופצת עם האוטו לקנטרי המקומי ואפילו קרה שניהלתי שיחה עם בחורה מקומית. טוב, נו, לא בדיוק בחורה וגם לא ניהלתי שום דבר, יותר נכון מדובר באמבוש שנראה כמעט מתוכנן היטב. זה עתה סיימתי אימון מזיע במיוחד, מיהרתי אל המלתחות - תוך כדי שאני קוראתי בהודעה שקרה הבלתי יאומן ובן זוגי שב הביתה לפני 12 בלילה - כשפתאום בזווית הרשתית, אני קולטת דמות נשית עם נוכחות, לא לגמרי לבושה ובאוזני אני שומעת שאגה:- "פרוווום!"בתוך החלל המצומצם והמזיע ומלא אמזונודת מודיעניות שעסוקות בלנגב את חוטמי צאצאיהן אחרי הבריכה וקשובות לכל מילה, הרגשתי עפאס טיפה לכודה. בשקט ככל שניתןמלמלתי מול הדמות: "כן.." היא חזרה: "פרום, גדוד אלמוג, צופי רמת גן, היה נכון! מה, עברת לפה? מתי? כמה ילדים יש לך?".
אני, כלומר פרום, לאט לאט נזכרת באותה "ילדה" שלא ממש השתנתה במהלך עשרים השנים שחלפו. השם לא צץ לי,אבל הפנים ... והקול... ושוב אני בכיתה ד' והיא עומדת מולי ושרה שירי מורל בקול גדול, כמו חייל גולני לפני יציאה לשבת, ובנוסף נזכרת, מדובר בקלוז טוקרית להחריד. פתאום, בלי להבין למה, אני מוצאת את עצמי מגבבת בשקט ערימת שקרים: על שלושת ילדיי, על בעלי היקר אותו הכרתי בסניף בנק מקומי ועל כך שהוא עובד, לא רחוק, במעלה אדומים כמורה לטבע, בעוד אני עוסקת בהתעמלות מים לתינוקות. אין לי מושג למה. כנראה לרגע חזרתי לצופים וכל כך רציתי להשתלב... אבל יותר מכל רציתי לחזור הביתה בשלום. היא עוד הספיקה לעדכן אותי שאיזה קטע , שאול, המדריך שלנו מאז, לא מזמן עזב את מודיעין. בדיוק פספסתי אותו. את ההמשך שמעתי רק בריצה עד שנכנסתי לאוטו מתנשפת. יושבת באורות כבויים.
אבל אני בטוחה שזו סתם תחושה מכלילה. הנה, יש גם קוסמטיקאית בקאנטרי, ודווקא איתה נפתחתי, החלפנו טלפונים... אולי אפילו אני אזמין אותה לאפגרייד בירקון יום אחד, שתראה מה זה די ג'יי.
זה מה זה יכול לשדרג פה את האווירה.
אבל הכי טוב שיצא מחווית הקאנטרי המודיעני זה שגיליתי את הריצה בטבע. בתוך שלוש דקות ריצה מהרחוב שלנו - אני בין הרים ובין סלעים וקצת קראוונים של סינים, נושמת אוויר הרים, מוזיקה באוזניים. תענוג.
לא כמו בפארק הירקון, אבל עדיין נחמד.