כבר כמעט ארבעה חודשים שאני לא נרדמת בתל אביב. גם לא במודיעין. ויש לזה תופעות.
למשל לפני יומיים, נחושה, הגעתי לבניין, ניסיתי לפתוח את תיבת הדואר בה ציפיתי למצוא רק המחאות במקום חשבונות (כן, "הסוד" הוא ספר מאד פופולרי במודיעין ואני אימצתי) אבל היא, החצופה, לא נענתה למפתח הקטן.

מולי הגיח שכן חטטן, גורר אחריו ילדה צורחת. אני מחייכת�בנימוס. לפחות האקט הזה מוכר לי מתל אביב - לא להכיר את השכנים וגם להיות גאה על כך. אבל מה קורה פה? למה התיבה לא נפתחת? יש פה צ'ק...

אולי טעיתי? אבל זה דירה 7! עוד ניסיון, קצה המעטפה�נקרע מבפנים ו..הופה - יצא! אבל לא. זה לא השם שלי. מרימה את הראש. כן, זה דירה�7 , אבל... בבניין אחר...איזה פאדיחה. כוס אמו של הבניינים המשוכפלים האלה. אני עולה לדירתי, אותה קל לזהות על פי העובדה שרק לנו עוד אין מזוזה, בעוד שבשאר הדירות גם�גרים בכיף בפונט של קמפיין בחירות וגם יש מזוזות בגודל אבן החושן של הכהן הגדול.

כשאני נכנסת אני עדיין מופתעת - יש  לי פשוט דירה ענקית ביחס לכל מקום/קופסה שגרתי בתל אביב, כשהשירותים שימשו גם כחדר התייחדות ומטבחון. עכשיו אני מספיקה להתייבש, להתלבש ולהזדקן בדרך מהאמבטיה לחדר השינה. מדובר בדירה של 120 מטר, עם טונות של פוטנציאל מבוזבז. אח....לחשוב כמה מסיבות יכולתי לעשות איתה בתל אביב וכמה בחורים. במקביל. בכל חדר. והם לעולם לא היו מגלים. סתם... אני? בחורים? מקסימום הייתי מתנהגת בלארג'יות עם חברות פרודות, מלינה אותן בעת משבר, מקריאה להם סיפור לפני השינה. אולי אפילו הייתי מעבירה פה סדנאות, עושה קואוצ'ינג, מקימה מרכז רוחני.

הבעיה בבית גדול היא שרוב הזמן אני מרגישה שאני מאבדת דברים. קרה כבר שנכנסנו הביתה יחדיו ומתישהו הרגשתי שחסר לי מישהו. אני יודעת שצריך ספייס בזוגיות ושהוא גם די רזה אבל בכל זאת. איפה הוא? לשנייה קטנה אני שוכחת איך הגעתי ללוקיישן הזה ומשוכנעת כי זהו בסיוט שהתגשם. יכול להיות�שבגלל ההורים, שניסו למצוא לי קצת יציבות הרחק מהסערה התל אביבית והחליטו לקנות לי דירה במודיעין? והנה�אני פה. לבדי. לתמיד.

או אולי זה הרבה יותר גרוע: התחתנתי עם גבר, בורן אנד רייזד אין מודיעין, וההורים שלו גרים ממש ממול.. והם תכף קופצים.. אמממממא! אלא שאז אני קולטת על המקרר איזו תמונה מטופשת שלי ושל הזוגי שיכורים במעבדה ונרגעת קצת.

אוקיי, אז אני לא לבד במודיעין.