סידורים אחרונים של מעבר, רצה בין הרכבת לישיבות, מושכת הפסקות צהריים לפגישות עם חברים תל אביבים מתחת למשרד, מתרגלת לבית הענק והחדש עם התריסים החשמליים, ליחידת ההורים עם חדר הארונות ולכיסוי המחשוף במעלית מול השכן הדתי. ובעיקר מתגעגעת.

לכן השבוע החלטתי שאני אצא לבלות בחמישי בערב כמו בימי תל אביב  הטובים. על לחזור הביתה אחרי העבודה, להתארגן ולנסוע שוב תל אביבה אין מה לדבר. מדובר במסע הכולל את איתור הדירה שלי במודיעין, המסתתרת בין אלפי בלוקים זהים בנויים אבן כמו-ירושלמית, מוקפים בכמה עצים wanna be, כשבבק-ראונד תמיד צל הרים אפורים. כשכבר מוצאים, מעשנים ונרגעים ואז צריך לצאת שוב לדרך.

לכן החלטתי להעביר את הזמן בתל אביב עד לשעת הבילוי שנקבעה עם אחת רווקה עסוקה. סיימתי את העבודה, בידי שקית עם בגדים להחלפה והמון מצב רוח להזדנגף. מסתובבת בסנטר, להרוג זמן כמו פעם.

אני מודדת כמה דברים בכמה מותגים. זה לא זה. אולי סרט? הזמן פשוט לא זז. חלפו רק 40 דקות, מתוך שלוש השעות שעוד נותרו לי לחכות. טוב, בינתיים אחליף בגדים בשירותים של הסנטר. איזה סטייל! פנאן. אולי אשתה איזה שייק .טוב נו, אולי גם איזה מקדונלדס קטן. אלוהים אני מפוצצת! למי בכלל בא עכשיו עוד לצאת לבר ואחר כך לנהוג, בלילה, חזרה עד מודיעין. כן, כנראה שאיבדתי את זה. את הקלילות. ואת המילה הנוראית הזו מאתרי ההיכרויות: ספונטניות.

הכל צריך להיות מתוכנן עכשיו. מי לוקח את האוטו, מתי הרכבת האחרונה, איך ממלאים שעתיים, איפה מניחים את התיק בינתיים, מי גר קרוב למרכז תל אביב והאם יש לידו חניה. כל אותן טרוניות ודאגות שחוץ-תל אביביים נהנים להטיח בפני המקומיים ושתמיד נשמעו לי כמו אוי אוי אוי, אף אחד לא הכריח אתכם להיות משעממים. ועכשיו - אלו הם חיי.

בבוקר, מרוב רגשי אשם, אני מוצאת את עצמי מטרידה אנשים בעבודה בשאלות כמו: אז מה? לאן יוצאים עכשיו? איפה הכי מגניב? אין. בתוך חודשיים הפכתי לדודה מראשון. וזה עוד לפני חתונה וילדים. כנראה שתל אביביות היא סוג של זחיחות והתנשאות טבעית, גם אם היא אינה מעוגנת באישיות קולית אמיתית. כי בינינו, גם כשגרתי בתל אביב לא ממש ידעתי על המקומות הכי קורים בעיר, לא הייתי מחוברת ליחצנים הכי גדולים ולא כיכבתי במדורי הרכילות. אך ידעתי שבסיוע של מקסימום ארבעה טלפונים אגיע לשם, אם רק ארצה. כי זה הרי כל�העניין. האופציות, אלוהים, האופציות! מונחות לפני התל אביבי כמו חוף הילטון לבאי גן העצמאות.

כמו אותו סלוגן אובר יוזד - החופש לבחור, להתעצל, בלי להתנצל. כל זה פשוט נגמר.