קמה.

קפה מהיר והיידה לחנייה המקורה. אופס, חבל שבעל החנייה המקורי החליט גם הוא ללכת היום לעבודה. אני מוציאה סלולרי ומתחילה לצעוק על מישהו באנגלית - ככה החלטנו למצב את עצמנו בבניין: אנגלוסכסים עשירים שרק באו לביקור ולא מבינים בחניות. אוקיי, פניתי לכביש, רק רבע שעה ואת מגיעה... זאת אומרת, לתחנת הרכבת.

ממש... כעבור עשרים�דקות של בהייה בשני ילדים חמודים ממשמרות הזהב שרבים ביניהם מתי לפתוח את התמרורים, כשאני עדיין ברחוב היוצא מביתי, אני מבינה שאצטרך לקצר את לילותיי קצת יותר. כעבור חצי שעה והפגנת הורים עוצמתית מול אחד ממיליון בתי הספר שבדרך, אני מגיעה לתחנת הרכבת, שנמצאת למעשה בכביש עוקף של העיר. רק מה? על חניה בתחנת הרכבת עוד לא חשבו בעיר המתפתחת . אמממ. זה מוכר, אין חנייה. כלומר לא לי, כי לא הייתה לי מכונית אף פעם.

בסוף אני חונה קילומטר וחצי�משם, בשולי הכביש המהיר המוביל לתחנה. כל שנותר עכשיו הוא לרוץ, בזינוק בעלייה, כדי לא לפספס את הרכבת ולהתפלל שהעובדה שחניתי ארבעה מטרים מהמדרכה לא תגרום לרכב אחר ללטף אותי ברמה שתשנה את הז'אנר של הייצור. עוברת את המכשול האחרון - מוכרי החינמונים המתלהבים - רוכשת כרטיסים, מבינה שכבר פספסתי ישיבה ראשונה במשרד ואז - רואה שגם את הרכבת.

חזרה לאוטו ולכביש 1.

אם להיות כנה - בניגוד לרוב האנשים, פקקים לא באמת מפריעים לי. הנסיעה ב-90 קמ"ש הרבה יותר. כן, מאז גיל 19 עת ערכתי את הטסט לא עליתי על מכונית, ורק עכשיו אני מתרגלת. זיעה מוגברת, דפיקות לב ודיבור אובססיבי לעצמי הפכו שיגרת יומי. אז אני די אוהבת את העצירות הממושכות האלה ובינתיים מתחברת למה שקורה בתל אביב דרך 102 אף אם וקיסוס אחד מצחיק.

יש טלפון.

זה הזוגי: "אל תעיזי להיכנס לכביש 1. כבר יצאת? מהר,תעשי יו טרן. חסמו את כל הכביש, זו שיירה של ראש הממשלה". אוקיי, ועכשיו שוב בריצה קלילה חזרה לתחנת הרכבת. מודיעין. והגעתי לתחנה בזמן. ריב קצר עם השומר, מראה לו שכבר העברתי את הכרטיס. מתנשפת כמו ירבוע,מתיישבת בקרון ריק. מנסה לתקן את פגעי הזמן והאיפור. מכינה רשימות לישיבה.יש לי דז'ה וו. מתי היום הזה התחיל בכלל?

מגיעה.

איכשהו גוררת את היום ונדרכת כשמגיע הערב. אני מושכת זמן, מקשקשת עם עמיתיי לעבודה. רק לא להתחיל את האודיסאה חזרה. שוב צעידה של עשרים דקות. הרכבת נעצרת. מיינד דה גאפ. בהייה בעזריאלי על רקע היום הנצרב בחשיכה. אולי אבשל משהו?

כן, הערב אפתיע אותו.

אולי ארד מיד ונצא לאיזה מקום קטן ושכונתי בשכונה הישנה בבוגרשוב? הנה הוא בטלפון.
הוא: "אולי נצא לאיזה מקום?".
אני: "איזה קטע, בדיוק חשבתי על זה".
הוא: "יופי, אז איפה את?"
אני: "ברכבת".
הוא: "אה".
אני: "אה".
הוא: "טוב, אז מחר"
אני: "כן, אז מחר".

זה מרגיש כמו דייט שנחמץ. "אז אני אסיים פה כמה דברים ואבוא עוד שעה".

שוב אני הולכת לבד במעלה הכביש המהיר, מתקשרת לכל מי שיש, העיקר לשמוע משהו ולא את נקישות עקביי.

סופסוף מגיעה לאוטו. טלפון.

הוא: "איפה את? כבר הכל מתקרר".�

אני: "אה, הגעת עם האופנוע?". תיכף. כאילו, עוד רבע שעה. רק עוד רבע שעה.

     צילום: שנת 1971, אלבום אתי ויוסי דואק, מרכז קהילתי בית בארבור, פרויקט "העיר הנגלית לעין".