חיי לילה אמיתיים, כאלה הנמשכים עד אור הבוקר, לא היו, אך מקומות בילוי חדשים, שאיפשרו לתושבים לצאת ולבלות, לשתות ולאכול, לשיר ולרקוד - היו גם היו. הבורגנות התל אביבית, שהורכבה בעיקר מפקידי ממשל, בנקאים, פוליטיקאים מקומיים ואנשי-רוח מפורסמים כביאליק ואחד העם, אימצה לעצמה מקומות בילוי שהתאימו לה, דהיינו כאלה שבני המעמדות הנמוכים יותר, ה"עמךָ", לא בילו בהם.

אחד מהם היה קזינו גלי אביב (שחרף שמו לא היה לו קשר להימורים כלשהם), שנפתח ב-1922 על ידי הלל קזרנובסקי, עולה חדש מאודסה, לרווחת בָּאֵי המרחצאות שאמורים היו להיבנות על חוף הים של העיר. העיצוב היה מרשים: שתי קומות בהן ניתן לשבת לצד שולחנות, מרפסות גדולות המשקיפות על חוף הים כולו, חלל פנימי מרווח המתאים לנשפי ריקודים ושני עמודים גדולים אשר בראשם מזרקות של אש ומים. ארמון מפואר בלב השממה. לאחר יותר משנתיים הפך הקזינו למעוז הבילוי של הבורגנות התל אביבית החדשה, וכמקום האירוח המועדף על אורחים מיוחסים מחו"ל (כמו הנציב הבריטי הרברט סמואל, שביקר בו בספטמבר 1922).

בעלי הקזינו הצליחו להמציא אישורים מהמשטרה העירונית להפעיל את המקום עד חצות, והוגשו בו מאכלים משובחים במחירים גבוהים מהמקובל באותה התקופה. חווית הבילוי בקזינו כללה לא רק אוכל טוב ומוזיקה נעימה, אלא גם בר משקאות גדול, "אשר יכול להתחרות עם אולמי-המשקאות המפוארים ביותר בערי אירופה הגדולות" (מתוך מודעה על פתיחת הקזינו, מאי 1923), בו יכלו הבליינים ללגום משקאות אלכוהוליים מהמשובחים שהיו בארץ ישראל כגון קוניאקים, שמפניות, וויסקים סקוטיים ויינות צרפתיים טובים.

קזינו גלי אביב הפך למלך הבלתי מעורער של חיי הלילה המקומיים. אך למרות ההילה שאפפה אותו, לא השכילו בעליו להפוך את ההצלחה הברנז'אית להצלחה כלכלית עקב תחרות קשה עם בתי קפה ומסעדות נוספים שנפתחו עם השנים על חוף הים. הוא נסגר ונפתח מחדש כמה פעמים עד להריסתו ב-1939.
קזינו גלי אביב, כמו גם גינת השרון ומלון פלטין, שנפתחו כמה שנים מאוחר יותר, היו האבן השואבת לבורגנות התל אביבית. אך גם שאר התושבים, השייכים למעמד הביניים ומטה, לא ויתרו על הנאות החיים ובילו להנאתם בישיבה בבתי קפה עממיים יותר, שם לגמו מטיפה מרה ואיכותית פחות, אבל במחיר זול בהרבה מאשר במקומות המפוארים, שהיה נוח לפרולטר הממוצע.

חלק מבתי הקפה הללו נקראו על שם בעליהם, כגון קפה סגל, בית האוכל והקפה אלטשולר, קפה איזביצקי הבוהמייני ועוד. בבתי הקפה העממיים ישב קהל מגוּון שהורכב מחיילים בריטיים, סבלים, בעלי מלאכה, הורים, ילדים ואנשי רוח שלא חיו תחת מטריית הבורגנות הראוותנית. בין קפה לתה, בין טורט לגלידת שמנת, שתו שם בירה לבנה בבקבוקים, יינות לבנים ואדומים (חלקם מהיקב בראשון לציון), ליקרים שונים, קוניאקים מקומיים ותוצרת חוץ ויינות מבעבעים שכונו "שמפיין".

לקראת סוף שנות העשרים הגישו מספר מקומות בקשה מיוחדת לאישור הארכת השעות המותרות לבילוי, וזאת בעקבות הדרישה הגדולה מצד הקהל. השלטונות לא הסכימו בתואנות שונות, ורק ב-1931 אישרה העירייה לכמה בתי קפה לפעול עד השעה שתיים בלילה, ובכך להפוך לחלק בלתי נפרד של חיי הלילה התל אביביים ההולכים ומתהווים.

* ותודה לספר "בתי הקפה של תל אביב - 1920-1980", מאת בתיה כרמיאל, בהוצאת יד יצחק בן צבי ומוזיאון ארץ ישראל.