כשנולדתי סבא כבר היה אדם מאוד חולה, אבל את החיבור שהיה בינינו לא היה לי עם אף אחד אחר. עוד כשאמא היתה בהריון הוא היה האדם הראשון שהגבתי לו כשאמא הניחה את ידו על ביטנה.
לצערי הרב, את סבא לא הספקתי להכיר כמו שהוא היה תמיד: האיש הכי מצחיק בעולם, זה שעוזר לכולם, זה שמתנדב בכל מקום, זה שכולם אוהבים ומכבדים.
אבל זה שסבא היה מאוד חולה לא מנע ממני ליהנות ממנו עד כמה שאפשר. למשל: תמיד כשהיו מכניסים ומוצאים אותו מהמיטה הייתי לוקחת טרמפ על הכתף שלו, ומלטפת אותו כל הדרך החוצה. סבתא לימדה אותי את זה.
המילה הראשונה שלמדתי לומר הייתה "בבה" (שזה בעצם: "סבא").
מאז שהייתי בת ארבעה חודשים, כל לילה לפני השינה היו מושיבים אותי על סבא, ואני הייתי קופצת עליו - מפרקת לו את המכשירים, מלטפת אותו, בודקת אם כל האיברים שלו נמצאים: פנים, עיניים, אף, פה, אוזניים.
אחרי חצי שעה של משחק, כשאמא הייתה רוצה להוריד אותי ממנו, כדי שגם סבא וגם אני נוכל ללכת לישון, זה תמיד היה מלווה בבכי וצעקות. תמיד רציתי להיות איתו עוד.
לפני שבועיים בערך אמא חגגה לי יום הולדת בבית. כולם היו פה והיה מאוד שמח. קיבלתי המון מתנות. סבא התרגש מאוד מזה שאני בת שנה ושכל המשפחה באה לחגוג לי יום הולדת. אבל בעצם, זאת היתה גם פרידה של כולם ממנו.
מרוב שהחיבור בינינו היה גדול, ברגע שסבא נפטר עלה לי החום. אמא לקחה אותי לרופאה אבל היא לא מצאה מה יש לי ומה הסיבה לחום.
למחרת לא רציתי להישאר עם אף אחד. רציתי רק את אמא. לא הייתה ברירה: אמא לקחה אותי ללוויה וכשסבא עבר לא הפסקתי לבכות. ידעתי שלא אראה אותו יותר.
אבל אל תדאג סבא: אני לעולם לא אשכח אותך.
שתהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
(מוקדש ליוסף שדה ז"ל).